ניגון המחרשה.

לפניכם סיפור קצר שכתבתי. מקווה תהנו.

סיפור חסידי

פעם היה רבי שידע את כל חדרי תורה, כולל את החדרים הפנימיים לפני ולפנים, תורת הסוד, ייחודים, וקבלה מעשית. על פי השמועה, אף שיחת דקלים ועופות. השבעת שדים, הוצאת דיבוקים, תיקוני רוחות ערטילאיות, שיחות עם קברים, הידבקות רוח עם נפטרים, תיקון נשמות ערטלאיות, ועליות נשמה. בעוונותינו הרבים, דומה ששלח ידו גם במלאכת הכישוף. ויהי היום, ובן דודו של הרבי, אף הוא ממשפחת האצולה, מיוחס לשושלות קדושות מגזע תרשישים, ויודע דעת עליון ונבכי לבבות אנשים. והיה זה מתנגד לרבנו הקדוש ומדבר עליו סרה כביכול, שאינו קדוש כולי האי כצדיקי קדם. ויהי היום, ויתלוצץ האיש ההוא עם רעיו על הרבי רבינו הקדוש, ולפתע תנומה אחזתו, ובחלומו והנה הוא בארץ להדם, ושם זקן אחד החורש קרקע בתולה במחרשת עץ עתיקה. ואותה העת, על כל תלם ותלם שנחרש, שרו תלמים שירה. והיתה זמרתם מופלאה כל כך, עד שכל צבא השמים וחיות השדה ועופות השמים באו לשומעה. גם אליה הנביא בא שמה, ועמו שלושה זקנים מן הצדיקים הנסתרים ששמם לא נודע. והיו מתפלאים ומתפעלים מהשירה ואמרו, שמאז שירת הפרות נושאות ארון הברית לא נשמעה כזאת מעולם ולעתיד לא יהא כן עד עולם. והזקנים כענו פה אחד אמן ואמן. והנה עבר שם איש אחד, מראהו כלפידים נורא הוד למאוד מאוד, ויעצור אצלם, וישתחוו לפניו אליהו ורעיו אפיים ארצה שבע פעמים. וזה, כלומר החסיד החולם, היה כמשתומם ונפעם ולא ידע מיהו ומהו ומה ראו על כך? מיהו זה שכל הצדיקים שתו לרגליו ונפלו לפני עפר רגליו? ומי יכול לדעת… אולי חנוך, אולי אחיה השילוני, אולי… אך הנה זה קמו, ויאמר זה האיש המואר אליהם, אכן מופלאה שירת התלם למאד, מרנינת לב ומשיבת כל נפש. אך יש שירה העולה עליה אשר שרפים נמסים וגלגלי השמים פוסקים ממרוצתם לקולה, ויהיו כלא היו. ויתמהו חבריא צדיקיא על דבריו ויענו אותו ויאמרו בלשון הזו, ילמדנו רבינו, מה פשר שירה נוראה זו? ויען אותם המואר, אכן המחרשה כשתפגוש בתלם, ויצא שיר מבין שניהם, שירה ששרו העשבים הראשונים שניבטו בגן עדן שזכו לעשות רצון קונם וחפץ צורם. אך יש שירה חדשה, שלא יכירה אדם עד ביאת ינון, שירת הגאולה והתחייה. אשר היא כטללי תחייה וכאשד נחלי אפרסמון וכנהרות גן העדן, שירה שהמלאכים מתקנאים בה על שמכסיפה את שירתם, ואשר אשמדאי עצמו חישב לבולעו לזה המשורר שבילבל השטן וכל כת דיליה כי חששו שמא הנה בא קץ הימין ויבולע לכל חילות הסטרא אחרא, עד שכמעט ונסתכן משורר זה בנפשו שביקשו לבולעו חיים. ומאז ימי יוזף דה לה ריינה לא טיטלטלו בר תמותה למעט אותו חסיד זכור לטוב שביקש לירות חצים בעיני השטן בעזרת לולבו… והחסיד הזה, רוצה לומר: החולם, התעורר בבהלה. ולא ידע פשר חלומו מהו, אך התבושש לגשת אל הקודש פנימה לרבי הקדוש ויכספו פניו בעיני רעיו. וישטוף את פניו ויבקש לשכוח זכרון זה החלום, ולא הועילו, כי רדפו הן בחלום הן בהקיץ. וחבריו שאלוהו דבר יום ביומו מה לך? כי נתכרכמו פניו ונפשו נעגמה עליו. סופו של דבר אתא ובא אל הרבי, וישב לפניו, ולא יכל לפצות פיו. והרבי ישב וניחמו, ויאמר למה חרה לך ועל מה נפלו פניך, הבדבר אותו חלום ההוא אשר חלמת? הזכור אתה את שראו עיניך? והחסיד שתק. והנוכחים סביב עמדו ולא ידעו מה הדבר, כי לא הגיד לאיש סוד חלומו. והרבי החל לזמזם בשקט ניגון מופלא, והנה החסיד הולך ונזכר בניגון ולא הבין מהיכא? ופתע כמו נדם ליבו ויהי לאבן… הן שירת המחרשה היא זו, וכל שהמשיך הרבי לשיר היה החסיד החולם הולך ונזכר, ויצטרף לרבי בשיר בחשש מה וידבקו רוחם זה בזה וישירו כל הלילה כולו עד עלות השחר וקול שירתם לא פסק עד כמו חצות היום שלאחריו, לחם לא אכלו ויין לא שתו, והחסידים כשומעם הצטרפות אליהם בשירת קודש בדבקות עילאה עד שכמעט פרחה נשמתם ויהי כפסע בינם לפורענות לא עלינו. או אז החסיד החולם נתעלף. והחסידים עוררוהו תיכף, ויהי לפלא, אז נתאנח הרבי ויאמר חבל חבל, כי מעשה שטן תש כוחו, כי הנה זה מעט, תיכף ומיד והיינו מתחילים בשיר חדש, הוא אותו שיר של לעתיד לבוא. והחסידים לא ידעו מאומה, אך החסיד והרבי ידעו את הדבר. אז הבין החסיד כי הרבי הוא הוא אותו צדיק עליון אשר לו הניגון של לעתיד לבוא. ואיך נפל דבר לסוף איש לא ידע, אך חסידים עתיקים היו מספרים שחסיד זה דבק ברבי מאז ועד עולם, רוח אחרת היתה בו והיה לאיש סודו, קדוש ונשגב שמו, אחר אשר זכה שמע שירת קודש. ויקראו אותו החסידים בכינוי בעל הניגון עד היום הזה.