פגישה עם המקובל הנחמד
ובכן, התחמקתי מהעבודה כדי לשמוע קצת מהמקובל. כפי שכתבתי בעבר, יש באזור שני מקובלים, אחד איש קשה ומתבודד שחי בעולם של כוונות וייחודים ולא ממש סובל בני תמותה [חבר שלי נשוי לביתו החורגת], אני חייב לציין שעד לא מכבר סלדתי ממנו אלא שלאחרונה קראתי את הסיפור הנהדר של דן צלקה "מעשה מיוסף דה לה-ריינה" (סיפור מתוך הספר "משחק המלאכים") מה שגרם לי דוקא להזדהות עם המקובל התמהוני… והמקובל השני, זקן פשוט וחייכן [חמיו של חבר אחר שלי] כיום פנסיונר, בעבר מוכר-ספרים. לפעמים אני בא לשמוע ממנו פנינים. הוא ממש חי בעולם שלנו, אבל השקפת העולם שלו – בה כולנו פונקציות מורכבות של גלגולים – הופכת את המציאות התפלה למרתקת. הוא שמח שיש מי שמקשיב לו בתשומת לבב, אף שהוא פלט לגביי 'איהו לא חזי מזליה חזי' (פתגם בארמית, 'הוא לא רואה אך מזלו רואה', לאמור שאני לא מבין כלום מדבריו, ורק הנשמה שלי מבינה… מעליב קצת)
מפעם לפעם, אני חושף בפוסטים גילויים שהוא לחש על אזני. בשונה מאנשי-סוד אחרים הוא אינו מאמין גדול בקומבינות לקירוב הקץ וכדומה, ובבחירה חופשית בכלל…. הוא בעיקר רואה את כולנו כבובות ביד ההשגחה העליונה, וזה מרתק לשמוע איך הוא חי ומתהלך בתוך המציאות (בשונה מהמקובל מהדגם הקודם) אבל רואה אותה באורח כה אחר מאיתנו… כשהוא פוגש אנשים, אינו רואה רק את האדם שנגדו – אלא בעיקר את גילגוליו הקודמים… למשל היום, הוא דיבר איתי על איזו עליזה שהיא לדעתו בעצם יעל אשת חבר הקיני:
"עליזה זה אותיות: זה יעל"
"אבל אם כך היה ראוי לומר זו יעל?"
"יעל הרגה את סיסרא, לפי הסוד מי שהורג חייב להתגלגל שוב, שהנרצח ירצח את רוצחו. הרי יעל לא נהרגה…"
"אבל היא הרגה אותו בדין, לא?"
"לא משנה. מי שהורג צריך להתגלגל. ככה זה. ולכן התגלגלה בזכר, אפילו שבדרך-כלל נשים לא מתגלגלות. היא זכתה. היא הפכה לזכר. היא היתה עלי הכהן שהיה מצאצאיה… עלי
אותיות יעל. ועלי אמנם לא נרצח, אבל מת בתאונה".
"שבר את מפרקתו".
"אתה יודע. אנשים אומרים מאיפה אתה יודע דברים? אתה ממציא דברים? מה אתה יותר גדול מתנאים? אבל אני אגיד לך: אני באמת ממציא. רק שאלוהים מכניס לי לתוך הראש".
"זו נבואה?"
"כל דבר זה ככה. מה אנחנו יודעים? ממש כלום. כל דבר אלוהים מכניס לנו בראש…"
וככה דיברנו ודיברנו [אפילו שהבוס שלי כבר די כעס…]
הוא: "כל החידושים שעתידים לומר – מאיפה זה? זה הכל מגיע מלמעלה, וזה אין סוף".
אני: "לחדש בתורה זה דבר גדול, לקיים 'פרייה ורבייה' בתורה"
הוא: "אתה יודע למה רבי שמעון בר-יוחאי אומר שבסוד יצאו מהגלות? כי בנגלה אנו לא נגמור בחיים לחדש… אבל לצאת מהגלות לא נצא. התורה נדרשת ב-פרד"ס (ראשי תיבות: פשט רמז דרש סוד) אבל הסדר הנכון הוא פדר"ס המסודר לפי עיב"א (העולמות: עשייה, יצירה, בריאה, אצילות). חכמים תיארו זאת ככניסה לפרדס לכן קוראים לזה כך. הפשט שייך לעולם המעשה – החומש הוא מעשי מאד. הדרש מעבר לנגלה – הוא מחדש דברים שלא כתובים בטקסט, דורש. זה עולמו של רבי עקיבא, שדרש 'תגין שבאותיות' (האיורים שמעל אותיות התורה בכתב האשורי) מה שמעל המילים. זה שייך ל'עולם היצירה'. רמז שייך לבריאה, אך רק הסוד שייך לאצילות ממש – ומשם נצא. אתה יודע מה זו קליפת ישמעאל? עד שלא נעקוד אותה לא נצא מהגלות".
"אלו הערבים?"
"ממש לא. העמים סביבנו הם מערב-רב. הערבים אלו מסעודיה, ערב-הסעודית, עם המקדש שלהם שם. כשסעודיה תיפול, אולי כשיחליפו את הנפט בחשמל. למה זה נקרא עקידת יצחק? למה אומרים את זה לפני התפילה? אברהם לא העלה את יצחק לעולה, הוא רק עקד אותו, קרבן עלה מתחילה נעקד – קושרים ידיו ורגליו, אחר כך שחיטה, ושריפה. יצחק הוא מידת הגבורה, הדין, והוא בתווך בין אברהם של חסד ויעקב של רחמים. צריך לעקוד את הדין. למה אומרים לפני התפילה פרשת העקידה? הנה תראה…"
הוא פותח לי את הסידור שלו, לפני פרשת העקידה, ואומר לי: תקרא:
"יאמר פרשת העקידה ויכוין לעקוד שרי ישמעאל…"
"רואה? לעקוד את הדין לפני שמתחילים התפילה. תבין, כל העולם שלנו זה דבר אחד: להמתיק את הדין ברחמים. זה שם המשחק. ויש קין והבל, וכולם מגיעים מקין והבל – הנה משפחת חרן – נחור וצאצאיו, בתואל ולבן. זה משפחה של דין. נחור אותיות חרון…"
דיברנו ודיברנו, אבל אניח לכם. בין כה וכה הוא התגלגל מנושא לנושא, קשה לי להיזכר ברצף ובהקשרים, אבל "מזליה חזי". אולי אלוהים ידבר גם מתוך ראשי.
גברים. זו ההתחלה של הסוף
זו התראה אחרונה, אל תגידו לא אמרתי, והפעם בשיא הרצינות.
ובכן, לגברים שבינינו שימו לב. המדענים ניסו לייצר עכברים מהונדסים מגנים של שני עכברים זכרים – זה לא הלך. אבל מביציות של שתי נקבות – הלך טוב מאד. המסקנה: לא צריך אותנו יותר. במילים אחרות, הקיץ הקץ על העולם הגברי. לא בלבד שהגיעה אפליה מתקנת והנשים הרימו אף כמו שהן יודעות לעשות טוב-טוב, מסתבר שבקרוב אנו נהיה מיותרים. אולי תואלנה להחזיק אותנו כסוג של משרתים, כל עוד נעבוד כמו שצריך. לכן חברי הגברים עצה טובה: תנצלו את מה שנשאר לכם.
עיר רחוקה בקצה השמים
ירד הגשם ושטף את האוויר העכור מרוחות מזרחיות איומות. הבוקר הפציע, ולנגד עיני המשתאות התגלתה עיר חדשה, לא מוכרת, ומעבר לה – רצועת ים כחול הנושק בשולי האופק. עננים שייטו מעל השפלה, ואוויר סתיו דיגדג בנחיריי. אולי בכל זאת טוב שאני קיים, לפחות ברגע הנתון. ועכשיו, אני נאלץ לנתק את עיניי מההוד הזה, בגלל העבודה המאוסה שלי. טוב, אני הולך להכין לעצמי כוס קפה מנחם, עם חל מוקצף. העיר הרחוקה מתערפלת באדים, כמו כל דבר אחר בחיי. ואני מערבב לי את הקפה, ופשוט לא חושב על כלום.
אנימה 
כתיבת תגובה